פסק-דין בתיק ע"א 903-09-12

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד הרשם א' פוני) מיום 05.06.12 במסגרת ת.א 700173/09 בו נתקבלה תביעת המשיב בסדר דין מקוצר, לאחר שנדחתה בקשת רשות להתגונן מטעם המערער.

הרקע לערעור

1.                  המערער ואחותו הקימו חברה בשם "מרבד הקסמים שירותי הסעדה בע"מ" (להלן: "החברה") אשר פעלה עד לחודש נובמבר 2008. לאור הצורך בקבלת אשראי וסירוב המשיב לפתוח חשבון לחברה, פתח המערער חשבון עו"ש פרטי אצל המשיב (להלן: "החשבון"). המערער היה היחיד שהיה לו זכות חתימה בחשבון זה. המשיב כיבד שיקים מחשבון המערער בסך של 368,765 ש"ח, וחייב את החשבון "בעמלת אכ"מ" בסך כולל של 2,925 ש"ח בגין שיקים שהופקדו בחשבון ולא כובדו.

2.                  לאחר שנצברה בחשבון יתרת חובה בסך של 73,658 ש"ח, הגיש המשיב ביום 31.08.09 תביעה כספית כנגד המערער בבית משפט השלום בסדר דין מקוצר. ביום 01.11.09 הגיש המערער בקשת רשות להתגונן אשר נתמכה בתצהירו ונומקה בכך שהמשיב פרע לטובת החברה שיקים אשר לא הוא חתם עליהם אלא גיסו בני, ובאופן זה הפר המשיב את חובת האמון והזהירות המוטלת עליו. לפיכך, לטענתו גם היה על המשיב לזכות את חשבונו בסך של 368,765 ש"ח בגין אותם שיקים וקמה לו טענת קיזוז על מלוא סכום התביעה. כן טען המערער כי מאחר והשיקים זויפו לא היה מקום לחייבו בעמלת אכ"מ בסך של 68 ש"ח לכל שיק, אלא בעמלה טכנית של 14 ש"ח בלבד, ולפיכך נדרש המשיב לזכות את חשבונו בסך נוסף של 2,924 ש"ח בגין העמלות שחויבו בניגוד לדין. ביום 28.01.10 נחקר המערער על תצהירו ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

3.                  ביום 15.04.12 ניתנה החלטת בית משפט קמא לדחות את בקשת המערער. את דחיית הבקשה נימק בית המשפט בכך שמתוך 40 השיקים שלטענת המערער לא נשאו את חתימתו, כ-26 מתוכם נמשכו לטובת החברה שהמערער היה אחד מבעליה ויתרת השיקים נמשכו בגין רכישת סחורה מספקים לצורך תפעול שוטף של החברה. יתרה מזאת, הגם שהמערער היה מודע למשיכת הכספים מחשבונו באמצעות שיקים שלא היה חתום עליהם, הוא מעולם לא פנה למשיב בטרוניה כל שהיא בעניין ואף לא דרש מגיסו את החזר הכספים שנמשכו מחשבונו או הגיש תלונה כנגדו. בנוסף, המשיב התריע בפני המערער כי חשבונו מצוי ביתרת חובה וביקש מהמערער להסדיר את סילוק החוב, ואילו החובה לבדוק את מקור החיוב הייתה מוטלת על המערער והוא לא עשה כן. עוד נקבע כי טענת המערער לקיזוז נטענה בניגוד להלכה הפסוקה ולהנחיות שנקבעו באשר לדרך העלאתה ודי בכך כדי לדחותה. בנוסף, היות ולא כובדו המחאות שנמשכו מחשבונו של המערער, היה המשיב רשאי לחייב את החשבון בעמלת אכ"מ.

4.                  בהמשך לדחיית בקשת המערער להתגונן, ביום 05.06.12 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא בו נתקבלה תביעת המשיב על כל רכיביה  והמערער חויב לשלם למשיב סך של 75,494.40 ש"ח בתוספת ריבית. כן הושת על המערער תשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 8,757 ש"ח כולל מע"מ והוצאות משפט בסך של 943 ש"ח בצרוף ריבית והצמדה.

טענות הצדדים בערעור

5.                  לטענת המערער בית משפט קמא דחה את בקשתו להתגונן ומנע ממנו את יומו בבית המשפט בניגוד להלכה לפיה בקשת רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור לחלוטין שלנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. לטענתו הוא הציג בבקשתו טענות הגנה שדי בהן ליתן לו רשות להתגונן ולהעביר את הדיון לבית המשפט לבחינת הטענות לעומקן מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים בשלב זה. לדבריו, טענתו בתצהירו כי חתימתו על השיקים זויפה, לא הופרכה בחקירתו הנגדית, הוא לא נחקר על טענה זו ודי בכך להראות כי קיימת לו הגנה. ואולם, בית המשפט לא נתן משקל ראוי לבירור הטענה והסתפק בהכחשתה על ידי המשיב. גם היה על בית המשפט לעשות הפרדה בין חשבונו שלו ובין חשבון החברה בהיותו ובהיות החברה שתי אישיויות משפטיות נפרדות כאשר המערער אינו ערב לחובות החברה כלפי ספקיה. בנוסף, לטענת המערער בניגוד לגרסת המשיב הוא פנה מספר פעמים למשיב וציין בפניו שהחתימה על מספר רב של שיקים, אינה זהה לחתימתו. בית המשפט גם טעה כשהטיל את מלוא האחריות למניעת הנזק על המערער בקובעו כי היה עליו לבדוק את מקור החיוב, בעוד שבשלב זה של בקשת רשות להתגונן טרם נבחנו העובדות לאשורן והוא נדרש אך להראות הגנה לכאורה לתביעת המשיב. ממילא, לטענתו האחריות למניעת פירעון שיקים שאינם בחתימתו מוטלת על המשיב מכוח חובת האמון והזהירות כלפיו ובהיותו מונע הנזק היעיל ביותר. יתרה מזאת, טענתו לקיזוז נתמכה במסמכים הדרושים ולפי ההלכה די בטענה זו בכדי לאשר את בקשת הרשות להתגונן ולאפשר את בחינת הטענה לעומקה בהליך המשפטי. לבסוף חזר המערער על טענתו כי היה על המשיב לחייב את חשבונו בגין השיקים שלא כובדו בעמלת החזרה טכנית בסך של 14 ש"ח בלבד ולא בעמלת אכ"מ בסך של 68 ש"ח.

6.                  המשיב טען מנגד כי בצדק נדחתה בקשתו של המערער להתגונן, שכן טענות ההגנה שלו נתמוטטו בחקירתו הנגדית. לטענת המשיב, הוא לא כיבד שיקים אשר לא נחתמו על ידי המערער או בהרשאתו, והמערער לא הביא כל ראיה הסותרת עמדה זו. מכל מקום, המערער מושתק מלהעלות את טענותיו נוכח העובדות שעלו מתצהירו ומחקירתו הנגדית, בהם הובהר בין היתר כי החשבון נפתח אך לשם קבלת אשראי עבור החברה, שהמערער היה בעל מחצית המניות בה ושמנהליה היו המערער וגיסו- בעלה של אחותו- שאף היא בעלת מחצית המניות בחברה. לפיכך, לא היה מקום להפריד משפטית בין החברה ובין המערער היות וכאמור אף לדברי המערער עצמו, פתיחת החשבון נועדה לצורך קבלת אשראי עבור החברה.

7.                  זאת ועוד, המערער שהינו בעל ניסיון בניהול מסעדות וניסיון עסקי עשיר גם לקח חלק בפגישות ניהול החברה והוא חתם מדי פעם על שיקים כאשר פנקס השיקים היה במשרדי החברה כך שלגיסו ולמנהל החשבונות של החברה הייתה גישה אליו. מחקירת המערער עלה כי כל השיקים הרלוונטיים שימשו לפעילות החברה או הופקדו בחשבון אחר של החברה בבנק הפועלים. מכאן שהשיקים נמשכו במסגרת הפעילות העסקית של החברה כך שהחברה, ובעקיפין גם המערער, נהנו מכיבודם. בנסיבות אלו ונוכח העובדה שהמערער לא מחה על כיבוד השיקים אף שהיה מודע לו, הוא מחויב לעיקרון תום הלב ומושתק מלהעלות כל טענה בעניין זה כעת.

8.                  עוד נטען כי במועד פתיחת החשבון חתם המערער על תנאים כלליים לפתיחת חשבונות בנק וניהולם ובכללם תנאי לפיו הלקוח נדרש לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת השימוש בשיקים על ידי מי שאינו מורשה לכך ומטיל אחריות מלאה על הלקוח למקרה בו ייעשה בשיקים שימוש בלתי נכון או ללא סמכות. המערער גם התחייב בתנאי פתיחת החשבון לבדוק את הפעולות המבוצעות בחשבון ולהשיג על כך בתוך 30 יום. ואולם, המערער עצמו העיד כי נשלחו לכתובתו תדפיסי תנועות כספיות אשר בבדיקתם הוא לא התעמק וכי הייתה לו גישה לחשבון דרך אתר האינטרנט של המשיב אך הוא לא בדק את מקור החיוב אף שידע כי החשבון נמצא ביתרת חובה. בהתאם לזאת, אף אם השיקים לא נחתמו על ידי המערער, הוא זה אשר הפר את ההסכם עם המשיב, לא מנע את הנזק משעצם עיניו כלפי המתרחש, לא נקט אמצעים סבירים למניעת השימוש בשיקים על ידי מי שלא היה מורשה לכך ולא בדק את הפעולות המתבצעות בחשבונו כמתחייב.

9.                  המשיב הוסיף כי אין ממש בטענת המערער כי נגרם לו נזק, שכן כאמור הנפרעת העיקרית הייתה החברה, הכספים הועברו לחשבון החברה בבנק הפועלים והניזוק העיקרי מכך הוא דווקא המשיב שנותר עם יתרת חובה. גם העובדות לפיהן המערער לא בא בטרוניה כל שהיא כלפי המשיב, פעל להקטנת החוב על ידי הפקדת סכומים מעת לעת ולא הגיש תביעה או תלונה על זיוף כנגד גיסו, מלמדות כי המערער הסכים והשלים עם אופן ניהול החשבון ואין יסוד לגרסתו המאוחרת כי השיקים זויפו.  

10.              לבסוף טען המשיב כי בצדק נדחתה טענת המערער ביחס לסוג העמלה בה חויב החשבון בגין החזרת שיקים. היות ונדחתה טענת זיוף השיקים אין עוד תשתית לטענה כי היה על המשיב לחייבו בעמלה של החזרה טכנית. למעשה, השיקים הוחזרו בשל היעדר כיסוי בעוד שהמערער ידע באותה עת כי אין להם כיסוי ואין לו להלין אלא על עצמו שאפשר לגיסו להמשיך ולפזר שיקים.

דיון והכרעה

11.              כלל ידוע הוא כי בשלב בו נדונה בקשת רשות להתגונן מוטל על הנתבע עול הוכחה מצומצם ובית המשפט הדן בבקשת הרשות להתגונן אינו נכנס לבירור אמיתותן של עובדות הנטענות בתצהיר או לשאלות מהימנות. די למבקש כי גרסתו תעמוד לכאורה ולא תקרוס תחתיה בפני מתקפת החקירה הנגדית על התצהיר, אף אם הגנתו דחוקה. עם זאת, בית המשפט יוכל לקבוע כי הגנה פלונית היא "הגנת בדים", אם היא משוללת כל יסוד על פניה ואין באמור בתצהיר הנתבע כדי להוכיח את הגנתו גם אם יאומת (ע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ, 18.02.08; ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518). הלכה פסוקה היא כי שיקול הדעת הרחב, אם ובאילו תנאים לתת רשות להתגונן, מסור לערכאה הראשונה, ואין בית המשפט של ערעור מתערב בו אלא במקרים יוצאים מן הכלל (ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ (בפירוק), פ"ד לט(1) 511; ע"א 507/85 פנון נ' שטראוס- חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ, פ"ד מג(1) 106).

12.              במקרה זה, לגרסת המערער, הוא כלל לא ידע שחתימתו על השיקים זויפה ולטענתו גירסה זו לא הופרכה בחקירתו הנגדית. משכך, בית משפט קמא שגה כשהכריע בממצא עובדתי רק על סמך הכחשת המשיב כי פדה שיקים מזויפים. טענה זו אין לקבל. מסקנתו של בית משפט קמא נסמכה על דברי המערער עצמו בחקירתו ולא היה כל צורך להישען על הכחשות המשיב. אכן בתצהירו הדגיש המערער כי לא נתן הרשאה לשום אדם או גורם לחתום בשמו על השיקים וכי רק בדיעבד נודע לו שגיסו ניצל את האמון שנתן בו כמו גם את הגישה למשרד בו הוחזקו השיקים ושילם באמצעותם לספקים שונים. ואולם, בחקירתו הנגדית קרסה טענה זו ולא נותר עוד ספק כי המערער ידע בזמן אמת שהשיקים נחתמו על ידי הגיס. כך לדבריו בחקירה, לא היה לו תפקיד מוגדר בחברה אך הוא היה מעורב בפעילותה, סייע לגיסו אשר ניהל את העסק בפועל וחתם על השיקים כל אימת שנתבקש לכך על ידי גיסו. המערער גם הודה כי פנה לגיסו ושאל אותו לפשר חתימתו על השיקים בשמו וזה האחרון ענה כי היות והמשיב כיבד שיק שנחתם על ידו, חשב שהדבר מותר לו. מכאן שהגיס היה אמון על ניהול החברה, הזמין סחורות ושילם לספקים באמצעות השיקים בשמו של המערער אשר היה מודע לנעשה ולא עשה דבר בכדי להפסיק נוהג זה.

13.              עוד טען המערער כי בבחינת טענות ההגנה שהעלה, היה על בית משפט קמא להפריד בין החשבון אשר היה חשבון פרטי שלו ובין חשבון החברה בבנק הפועלים שלטובתו נפרעו מרבית השיקים. גם טענה זו דינה להידחות שכן לא זו בלבד שהיא אינה יכולה להועיל למערער בשל כל האמור לעיל, אלא שהן בתצהיר והן בחקירה הבהיר המערער כי הוא ביקש לפתוח אצל המשיב חשבון עסקי לצורך קבלת אשראי נוסף לחברה, אך בשל קשייה הכלכליים של החברה נפתח חשבון פרטי על שמו שלו.

14.              המערער גם הוסיף כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי הוא לא פנה אל המשיב בטרוניה על כיבוד שיקים שאינם בחתימת ידו, בעוד שלטענתו הוא דווקא הלין בפני המשיב מספר פעמים על פירעון השיקים. בתצהירו ציין המערער כי החל מחודש ינואר 2009 ועד להגשת התביעה הוא פנה למשיב מספר פעמים בעניין כיבוד שיקים שלא בחתימת ידו. ברם, השיקים נפרעו מיום 11.07.08 ועד ליום 29.09.08 ואילו פניות המערער למשיב נעשו כאמור רק בחודש ינואר 2009, היינו כעבור למעלה משלושה חודשים ורק לאחר שהמשיב עצמו פנה אל המערער בבקשה שיסדיר את יתרת חובו. מחקירתו של המערער גם עלה כי הוא ידע בזמן אמת ממנהל הסניף של המשיב שהחשבון ביתרת חובה וגם דאג להכניס כסף לחשבון מעת לעת, אך בחר שלא לראות ניירות, לא להתעמק בדפי החשבון שנשלחו לו ולסמוך על גיסו שיסדיר את העניין.

15.              הינה כי כן, מתצהיר המערער ומחקירתו לבדם עולה כי אף אם השיקים נחתמו על ידי גיסו, המערער היה מעורב בניהול החברה, ידע על אופן התנהלותו של הגיס לרבות מנהגו לחתום על השיקים בשמו, הוא עודכן באשר למצב החשבון על ידי מנהל הסניף וחרף כל זאת בחר שלא להלין בפני המשיב על כיבוד השיקים אלא לאחר שזה האחרון פנה אליו בדרישה להסדיר את החוב. לא זאת בלבד, אלא שהמערער אף לא בא כלפי גיסו בדרישה או תביעה להשבת כספי השיקים שנפרעו. בתצהירו הסביר המערער כי לא עשה כן בגלל הקרבה המשפחתית ובכדי שלא ליצור קרע משפחתי. אולם בנסיבות העניין, בהתחשב בקרבה המשפחתית בין השניים וניהול החברה בפועל על ידי הגיס על בסיס יחסי אמון מחד ומעורבות המערער בנעשה בחברה מאידך, מתקבלת דווקא המסקנה כי המערער הסכים לנוהג לפיו גיסו חתם על השיקים בשמו.